top of page
אריאלה שרייבר לוגו
קצת עלי - אריאלה גרייבר

קצת 

עלי

מי אני?

 
המסע הפיזי שלי התחיל בעצם עוד כשהייתי ילדה. לא היה רגע אחד פנוי שלא ביליתי בפעילות ספורטיבית. כדורגל, כדורסל, ג'ודו, מחול ועוד. בשלב זה, זה היה מאוד אינטואיטיבי, לא ידעתי למה אני כל כך צריכה את זה או למה שם הרגשתי הכי טוב ונכון אבל זה כל מה שעניין אותי. הייתי משגעת את ההורים שלי שישלחו אותי לחוגים ובשאר הזמן משחקת כדורגל בשכונה. 


בגיל 12 העניינים התחילו קצת להשתנות. גיל ההתבגרות הכה, התחילו שינויים פיזיולוגיים והתנתקתי מהגוף שלי לגמרי. לא הצלחתי להבין איך גוף שעשה כל מה שביקשתי וגרם לי כל כך הרבה עונג, שמחה וסיפוק בגד בי  ככה. נטשתי לחלוטין את עולם הספורט והתחלתי להתכנס בתוך בבואה שחורה.
עד גיל 14 כבר הספקתי לפתח כאבים נוראיים בגב, בעיקר באזור השכמות, צרבת כרונית וקיפוזה על גבול הגיבנת. 


עברתי מרופא לרופא, גסטרואנטרולוגים ואורטופדים, ואין סוף בדיקות פולשניות שהשאירו אותי מבולבלת וחסרת אונים. מלמלו כל מיני דברים על סקוליוזיס ושלחו אותי לפיזיו שם עשו לי מסאז'ים. אמרו שככה נולדתי, אין מה לעשות וקיבלתי כדורי צרבת במינון שבדר"כ לא מגיעים אליו לפני גיל 50.

אמא שלי תמיד הייתה מאוד נגד נטילת כדורים, הגישה שלה תמיד הייתה שכשחולים נכנסים למיטה ולא יוצאים ממנה עד שמבריאים. אז ניסיתי להמשיך להתמודד גם בלי, אבל בשלב מסוים זה הפך את החיים לכל כך בלתי נסבלים ששתינו הבנו שאין ברירה. אז התחלתי לקחת את את הכדורים באופן קבוע.


בגיל 17 החלטתי לנסות לחפש שוב עזרה, לפחות לגב, והגעתי לאורטופד אחר בשוק מחנה יהודה בירושלים. לא עניין אותו כל כך הרנטגנים שלי או הדיאגנוזה של האורטופד הקודם, הוא פשוט ביקש ממני לעמוד, להתכופף קדימה ולנסות לגעת עם הידיים ברצפה. הגעתי עד הברכיים. האורטופד חייך אליי, אמר לי שיש לי המסטרינגים קצרים שמושכים לי בגב ויוצרים עומס וכאבים. הוא הציע לי לבחור בין פילאטיס, פלדנקרייז או יוגה ויהיה בסדר. 


הייתי בת 17 ולא ידעתי יותר מדי, לא על יוגה, לא על פילאטיס ולא על פלדנקרייז. לא רציתי יוגה כי מה אני צריכה את השטויות הרוחניקיות האלה, פלדנקרייז הרגיש לי של זקנים, אז בחרתי בפילאטיס. במקרה היה לי מכון פילטאיס מכשירים ממש ליד הבית אז זה הרגיש כמו הבחירה הטבעית. 


במכון פילאטיס אמרו לי שאצטרך להגיע לא פחות מפעמיים בשבוע אם אני רוצה לראות תוצאות. אז באתי פעמיים בשבוע, ובאמת השינוי לא איחר לבוא. הייתי קצת המומה כמה מהר הכל השתנה, הגוף שלי החליף צורה, התחזק והתגמש. אבל יותר מדהים מהכל הייתה ההקלה בגב, אומנם הכאבים לא לגמרי עברו אבל משמעותית השתפרו והימים כבר לא היו בלתי נסבלים. התחלתי להרגיש שוב ניצנים של מה שהיה פעם, חיבור לגוף ולעצמי, הביטחון העצמי קצת עלה ואיתו גם המצב רוח. 


שלוש שנים דבקתי בפילאטיס, לא פספסתי את הפעמיים שלי בשבוע גם כל תקופת הצבא. עד שהגיע גיל 20 ועליתי על מטוס לאוסטרליה. התחלתי להסתובב בעולם, התנסיתי וחקרתי, השלתי כמה קליפות והתקרבתי קצת יותר לליבה שלי. לצערי בתוך העולם התזזיתי הזה לא היה לי יותר מדי מקום לפילאטיס אבל ההשלכות האמיתיות של השלוש שנים האלה נשארו איתי ולא חשבתי על זה יותר מדי.

אחרי שנתיים של עבודה וטיולים בחו"ל הגעתי להודו, היא אפעם לא הייתה על האג'נדה אבל בכל זאת החיים גלגלו אותי לשם. הייתי בת 22 , כבר התחוללו בי הרבה שינויים ששמתי לב אליהם, אבל לא ממש ידעתי לשים עליהם את האצבע כי הכל קרה בלי כוונה ובלי מודעות. 
הגעתי לרישיקש עם חבר שלי דאז שחיפש אשראם, בשביל להתרכז קצת בעבודה עצמית על בעיות כעס שהיו לו, והתכנון היה לעזור לו למצוא משהו שמתאים, ולהמשיך לטייל כמה שבועות בלעדיו. 


דרך המלצה של חבר הגענו לאשראם במרחק 20 ק"מ מרישיקש, מקום מבודד ומדהים, מוקף טבע ועם קצת שקט מכל הרעש הבלתי פוסק של הודו. האוכל והמגורים היו פשוטים, היו שם עוד כמה אירופאים ולא יכולתי שלא להתאהב במקום. 


הבנו שמצאנו את המקום הנכון אבל היה לנו קצת קשה להיפרד והיה בי גם מעט רצון להישאר ולחוות שם כמה ימים אז החלטנו שאשאר איתו עוד שבוע ואז אמשיך לטייל בלעדיו. כחלק מהלו"ז היומי של המקום יצא לי לחוות פעם ראשונה בחיי שיעור יוגה פיזי - 'אסאנה'. עשינו שני שיעורים ביום, אחד על הבוקר לפני ארוחת בוקר ואחד בערב. ופשוט התאהבתי. הרגשתי שקיבלתי חלק חזרה לחיים שלי שבכלל לא ידעתי שחסר לי. תוך שבוע הרגשתי מהפכה בגוף ובנפש. 


כיום אני מבינה שהמתנה הכי גדולה שקיבלתי מהיוגה היא מודעות ונוכחות. למדתי לא לתת לראש שלי להפליג לכל מיני מקומות כדי להימנע מלחוות את מה שאני מרגישה, אלא להיות נוכחת, לעבור את הקושי והכי חשוב - לנשום. 


הרוגע והנחת שקיימים בי אחרי שיעור יוגה הם יקרים מפז. זאת סטלה טהורה ונקיה, שחרור מהעבר והעתיד והתמסרות לרגע הנוכחי שבו כמעט תמיד - הכל בסדר. 

מאז הספקתי לחזור להודו סבב ב' כדי לעשות קורס מורים של הא-טה יוגה (200 שעות). חזרתי לארץ אחרי 5 שנים ובמשך שלוש שנים למדתי להיות תרפיסטית בשיטת תרפיית אורגון, המבוססת על הקונספטים של וילהלם רייך ופותח ע"י המורה שלי לוס נוואי. 

דרך התרפיה למדתי  איך אנרגיה עובדת, איך לעבוד עם אנרגיה ואיך לקחת אחריות על המתח שיש לי בגוף. למדתי איך לפתח דיאלוג פנימי נעים יותר, איך להתמודד עם קשיים פיזים ורגשיים ופיתחתי מודעות שלא הייתה לי רבדים שונים בגוף שלי. למדתי להכיר את עצמי כאוסף של סיפורים, פחדים, דמויות וישויות. מתוך כל זה הבנתי שזה לא מובן מאליו שהגוף פשוט יפרוק את המתח בלי שאנתב אותו לשם, במיוחד לא בתוך האורח חיים המערבי שכולנו חלק ממנו. יש הרבה דרכים לפרוק מתח, וכל אחד יכול ללכת לנתיב שמדבר אליו, בעולם שלי, בחרתי בתרפיית אורגון ויוגה, אך לא רק, וכמובן שהאופציות הן אינסופיות. 

בזכות המודעות, התמיכה והאהבה שקיבלתי מהמורה שלי דרך תרפיית אורגון והבסיס היציב של היוגה, שעזר לי לתרגל ולממש את הקונספטים החדשים שלמדתי, כיום אני לא נוטלת יותר את הכדורים נגד צרבת, הכאבים בשכמות נעלמו ולמדתי להיות יותר קשובה לגוף שלי ולצרכים שלו. אני הגרסא הכי שלווה ושלמה של עצמי שהייתי עד כה, ובאיזה שהוא מקום נעימה לי המחשבה שיש עוד הרבה מה לעשות ושזה בעצם מסע שלא נגמר לעולם. תמיד יש לאן לשאוף, תמיד יש לאן לגדול ולהתפתח, ותמיד יהיו הפתעות !
 

bottom of page